אחת השאלות המעסיקות את העוסקים בכללי פיסוק הטעמים עניינה באיתור הכללים ואמות המידה לחלוקת פסוקים. השאלה המרכזית הנשאלת בהקשר זה היא, על שום מה נחלק פסוק מסוים דווקא במקום מסוים ולא באחר (הכוונה היא הן לחלוקה העיקרית של הפסוק, וכן לחלוקות המשנה). אנו מכירים כמה עקרונות בסיסים המשמשים בחלוקת פסוקים, והם: חלוקת בין נושאים, חלוקה בין פעולות, חלוקה ביחס של רוב ומיעוט וכו'. נתמקד באחת האפשרויות הללו: חלוקה בין נושאים. על פי עיקרון זה, הפסוק נחלק בין שני נושאים, כלומר, החלק הראשון שלו עוסק בנושא אחד ואילו החלק השני עוסק בנושא אחר. לחילופין, נושא המשפט של החלק הראשון של הפסוק הוא אחד ואילו בחלק השני של הפסוק נושא המשפט הוא אחר. על כן נקודת החלוקה היא בין שני הנושאים.    כדי להמחיש כלל זה נציג כמה פסוקים. בבראשית יג, יב, אנו קוראים: "אַבְרָ֖ם יָשַׁ֣ב בְּאֶֽרֶץ־כְּנָ֑עַן. וְל֗וֹט יָשַׁב֙ בְּעָרֵ֣י הַכִּכָּ֔ר וַיֶּאֱהַ֖ל עַד־סְדֹֽם". הפסוק נחלק באתנחתא במילה המוקפת בארץ-כנען. הנושא של צלע א הוא אברם ואילו נושא צלע ב הוא לוט.דוגמה נוספת (בראשית כה, כח): "וַיֶּאֱהַ֥ב יִצְחָ֛ק אֶת־עֵשָׂ֖ו כִּי־צַ֣יִד בְּפִ֑יו. וְרִבְקָ֖ה אֹהֶ֥בֶת אֶֽת־יַעֲקֹֽב". הפסוק נחלק באתנחתא במילה בפיו. נושאו של צלע א הוא יצחק ואילו הנושא של צלע ב הוא רבקה.אלא שלרוב, המקרים אינם כה פשוטים. לעיתים הנושא של המשפט אינו מופיע בפסוק. לדוגמה: "וְהֶאֱמִ֖ן בַּֽיקֹוָ֑ק. וַיַּחְשְׁבֶ֥הָ לּ֖וֹ צְדָקָֽה". (בראשית טו, ו). הפסוק נחלק באתנחתא במילה בה'. אברם הוא הנושא של צלע א. הגם שהנושא אינו נזכר (הוזכר בפסוק ג). ואולם מי הוא הנושא של צלע ב? בשאלה זו נחלקו הפרשנים. רש"י סבר כי הנושא של צלע ב הוא ה': "הקדוש ברוך הוא חשבה לאברם לזכות ולצדקה על האמונה שהאמין בו". לעומתו הרמב"ן על אתר, השיג על דבריו וטען: "ואיני מבין מה הזכות הזאת. למה לא יאמין באלהי אמן והוא הנביא בעצמו..." ולדעתו הנושא של צלע  ב הוא אברם, שהוא גם נושא צלע א.במלים אחרות, לדעת רש"י, הנושא מתחלף בין שני חלקי הפסוק, אולם הרמב"ן סבר ששני חלקי הפסוק נושאם אחד. לדעת רש"י ניתן לראות את חלוקת הפסוק במילה בה'  כחלוקה בין שני נושאים, לעומת זאת, לדעת הרמב"ן יש לפרש את החלוקה הזו כחלוקה בין שני פעלים (והאמין – ויחשבה). שאלת  קיומו של נושא מתחלף בתוך משפט או פסוק מקיפה פסוקים רבים, למשל הפסוק: "אֲרַמִּי֙ אֹבֵ֣ד אָבִ֔י וַיֵּ֣רֶד מִצְרַ֔יְמָה וַיָּ֥גָר שָׁ֖ם בִּמְתֵ֣י מְעָ֑ט וַֽיְהִי־שָׁ֕ם לְג֥וֹי גָּד֖וֹל עָצ֥וּם וָרָֽב". (דברים כו, ה).  כאן אנו עדיין נמצאים בתחומה של צלע א ויש מחלוקת בין הפרשנים בשאלת פירוש הביטוי ארמי אובד אבי. לדעת רש"י בפירושו לפסוק, ארמי הוא לבן הארמי, והמילה 'אובד' היא פועל יוצא. פירוש הביטוי לדעת רש"י הוא: "לבן בקש לעקור את הכל כשרדף אחרי יעקב". זה גם הפירוש המשתמע מההגדה של פסח: "שפרעה לא גזר אלא על הזכרים ולבן ביקש לעקור את הכל..." אבל ראב"ע חלק על דברי רש"י וטען: "ואילו היה ארמי על לבן (ראה ת"א; ספרא דברים שא) היה הכתוב 'מאביד' או 'מאבד', ועוד מה טעם לאמר: לבן בקש  להאביד אבי וירד מצרימה – ולבן לא סבב רדת אל מצרים?! והקרוב, שארמי הוא יעקב...", ראב"ע מניח אפוא  כי הנושא של הפסוק אינו מתחלף ולכן הוא קורא את הפסוק כאומר: ארמי אבד – אבי, וירד מצרימה, כלומר: אבי, יעקב, היה ארמי אובד, והוא (יעקב) ירד מצרימה. במקרה זה, פיסוק הטעמים תומך בשיטה המובאת בדברי רש"י (ובדברי בעל ההגדה) שכן המילה 'ארמי' מוטעמת בטעם מפסיק (פשטא) ועל כן יש לקרוא: ארמי – אבד אבי (בעוד שלפי פירושו של  ראב"ע, הקריאה היא: ארמי אבד – אבי. ראו דיון על פסוק זה ופיסוק הטעמים בו אצל מ' ברויאר, טעמי המקרא בכ"א ספרים ובספרי אמ"ת, מהדורה שנייה ירושלים תש"ן, עמ' 370–371: ש' קוגוט, המקרא בין טעמים לפרשנות, ירושלים תשנ"ד, עמ' 65–66, 192–193, 207-206, 248–249). על רקע הקדמה זו נבחן הפעם שני פסוקים מן ההפטרה שאנו קוראים השבת – מתוך ספר שמואל-א, טו, פרשת מלחמת שאול בעמלק. הפטרה זו התייחדה לשבת 'זכור', שכן עניינה של 'פרשת זכור' הינו במצווה למחות זכרו של עמלק, ואנו מזכירים מצווה זו בשבת הסמוכה לחג הפורים, לנוכח העובדה כי המן צורר היהודים היה אגגי (אסתר ג, א), מזרעו של אגג שהוא מלך עמלק (על ההפטרה ראו: י' ברקאי, "הפטרת שבת זכור", בתוך: א' אלדר (עורך) מפטירין בנביא עיונים בהפטרות ובדברי הנביאים, ירושלים תש"ע, עמ' 76–79;  א' שנאן, מסע בנביאים פירוש ישראלי חדש, ירושלים תשפ"ד, עמ' 201).בהפטרתנו מסופר כי שאול מצטווה להכות את עמלק באופן טוטאלי: "עַתָּה֩ לֵ֨ךְ וְהִכִּֽיתָ֜ה אֶת־עֲמָלֵ֗ק וְהַֽחֲרַמְתֶּם֙ אֶת־כָּל־אֲשֶׁר־ל֔וֹ וְלֹ֥א תַחְמֹ֖ל עָלָ֑יו וְהֵמַתָּ֞ה מֵאִ֣ישׁ עַד־אִשָּׁ֗ה מֵֽעֹלֵל֙ וְעַד־יוֹנֵ֔ק מִשּׁ֣וֹר וְעַד־שֶׂ֔ה מִגָּמָ֖ל וְעַד־חֲמֽוֹר" (טו, ג). ואולם שאול והעם אינם מבצעים את הציווי ומרחמים על אגג ועל הצאן והבקר (פסוק ט). לנוכח אי קיום מצוות ה' על ידי שאול, מתגלה ה' אל שמואל וקובע כי הוא ניחם על כך כי המליך את שאול על ישראל (לגבי "חרטה" כביכול על ידי ה' ראו דברי המדרש בראשית רבה כז, פסקה ד).לאחר מכן נאמר: "וַיַּשְׁכֵּ֧ם שְׁמוּאֵ֛ל לִקְרַ֥את שָׁא֖וּל בַּבֹּ֑קֶר וַיֻּגַּ֨ד לִשְׁמוּאֵ֜ל לֵאמֹ֗ר: בָּֽא־שָׁא֤וּל הַכַּרְמֶ֙לָה֙ [כרמל שבדרום הר חברון] וְהִנֵּ֨ה מַצִּ֥יב לוֹ֙ יָ֔ד [עוסק בהקמת מצבה לעצמו לזכר הניצחון], וַיִּסֹּב֙ וַֽיַּעֲבֹ֔ר וַיֵּ֖רֶד הַגִּלְגָּֽל"(טו, יב). הפסוק נחלק באתנחתא במילה 'בבקר' וענייננו כאן בצלע ב – מסופר כאן שמאן דהוא מספר לשמואל על מיקומו של שאול, שהרי בצלע א כבר נודע לנו ששמואל מחפש את שאול כבר בבוקר לנוכח הנבואה שנאמרה לו (לשמואל) בלילה. מה תוכן הדברים שנמסרו לשמואל: "בָּֽא־שָׁא֤וּל הַכַּרְמֶ֙לָה֙ וְהִנֵּ֨ה מַצִּ֥יב לוֹ֙ יָ֔ד..." צלע ב נחלקת בזקף במילה 'יד'. נשאלת השאלה: האם תוכן מה שנמסר לשמואל מסתיים במילה 'יד', או בסוף הפסוק במילה 'הגלגל'? לשון אחר: מי הוא הנושא של החלק האחרון של הפסוק – 'וַיִּסֹּב֙ וַֽיַּעֲבֹ֔ר וַיֵּ֖רֶד הַגִּלְגָּֽל'? נראה על פי 'מבחן השכל הישר' כי המילים 'וַיִּסֹּב֙ וַֽיַּעֲבֹ֔ר'.. הן המשך הדברים שנאמרו לשמואל, שכן אם נפרש את המילים 'וַיִּסֹּב֙ וַֽיַּעֲבֹ֔ר' כמתייחסות לשמואל נראה בעליל, כי שמואל עשה מעשה בלתי הגיוני, שהרי נאמר לו "בָּֽא־שָׁא֤וּל הַכַּרְמֶ֙לָה֙" ועל כן לא ברור מדוע יורד שמואל לגלגל. (הכרמלה – איזור כרמל – דרום הר חברון. גלגל – סמוך לירדן), הרי שאול אינו נמצא שם!!!! על כן לכאורה על פי 'מבחן השכל הישר' נראה כי הנושא של צלע ב אינו מתחלף באמצע הצלע וכל האמור בצלע ב מתייחס לשאול. אלה דברי המגיד, האומר: אחר כך שינה שאול את כיוון דרכו וירד מאזור ההר לבקעת הירדן –גלגל, שם הומלך (שמ"א יא, טו), ושם חיכה לשמואל לפני צאתו למלחמה עם פלשתים (שמ"א יג, ז–טו). פרשנות זו של הכתוב היא נחלת רוב המפרשים המוכרים, ואלה דברי ר' יוסף קרא: "ואל תפתור ויסב – שמואל, שאם ראיתה מימיך אדם שואל לחבירו: ראית איש פלוני? והוא אומר לו: ראיתיו בטביריא, והוא הולך אחריו לאלכסנדריא?! אף כאן: לשמואל הוגד ששאול מציב לו יד בכרמל, ושמואל יורד אחריו לגלגל? אלא כך הוגד לשמואל, כשהיה שואל אחרי שאול: כבר חזר שאול להכות את עמלק, ובשובו מהכות את עמלק הציב לו יד בכרמל, ושהה שם קימאה; ומשעמד שם קימאה, נסב לו משם ועבר וירד הגלגל, והנה הוא בגלגל; ושם ירד אחריו שמואל ומצאו שמואל בגלגל".מקרה נוסף שבו ניתן להשתמש במידת ההיגיון והשכל הישר כדי להכריע בשאלה, האם הנושא מתחלף, או לא, הוא הכתוב  בשמואל-ב יא, ב: "וַיְהִ֣י׀ לְעֵ֣ת הָעֶ֗רֶב וַיָּ֨קָם דָּוִ֜ד מֵעַ֤ל מִשְׁכָּבוֹ֙ וַיִּתְהַלֵּךְ֙ עַל־גַּ֣ג בֵּית־הַמֶּ֔לֶךְ וַיַּ֥רְא אִשָּׁ֛ה רֹחֶ֖צֶת מֵעַ֣ל הַגָּ֑ג וְהָ֣אִשָּׁ֔ה טוֹבַ֥ת מַרְאֶ֖ה מְאֹֽד". בפסוק זה יש שאלה מעניינת – למה מתייחסות המילים 'מֵעַ֣ל הַגָּ֑ג', האם לדוד או לאותה אישה? 'מבחן השכל הישר' לכאורה מראה, כי המילה 'מֵעַ֣ל הַגָּ֑ג' מתייחסת לדוד, מן הגג של בית המלך ראה דוד למטה אישה רוחצת. שהרי נאמר בתחילת הפסוק שהוא מתהלך על גג בית המלך, ואכן כך מפרשים את הפסוק רד"ק ור' יוסף אבן כספי. ואולם בקרב פרשנים בני זמננו, משום מה נראה, כי מהלכת פרשנות לפיה האישה היא זו שהתהלכה מעל הגג. (ראו למשל: אנציקלופדיה עולם התנ"ך, שמואל-ב, ירושלים רמת-גן, תשמ"ט, עמ' 104. "כבר בדברי חז"ל נשמעה הערכה, כי רחצתה של בת-שבע הייתה מכוונת, כי עלתה לגג וישבה לה עירומה, כדי שיראה דוד... מפני שראתה ברוח הקודש שראוי לצאת מדוד בן, שיאמר שלושת אלפים משל ואלף וחמש שירות (גנזי שעכטער א, ניו-יורק תרפ"ח, עמ' 166. גם במחקר המודרני יש המוצאים פגם במעשיה של בת-שבע או החושדים במניעי רחצתה על הגג" (ראו גם פרשנות כזו בספרה של נעה ידלין הספר הלא נכון,(2022)  עמ' 120-119)לעומת פסוק יב  בהפטרתנו, בו 'מבחן השכל הישר' מכוון לפרשנות מאוד ברורה של הכתוב, הרי שישנו פסוק אחר בהפטרתנו שבו הדברים אינם כה ברורים, וכך נאמר בפסוק כז: "וַיִּסֹּ֥ב שְׁמוּאֵ֖ל לָלֶ֑כֶת וַיַּחֲזֵ֥ק בִּכְנַף־מְעִיל֖וֹ וַיִּקָּרַֽע". הפסוק נחלק באתנחתא במילה 'לָלֶ֑כֶת' (על הצורה ללכת בסגול תחת הלמד, חרף העובדה שמדובר במילה המוטעמת באתנחתא ראו דברי רד"ק בפירושו לפסוק זה וכן: י' בן דוד, צורות הקשר וצורות הפסק בעברית שבמקרא תחביר וטעמי המקרא, ירושלים תשנ"ה,  עמ'191 הערה 2. ראו דיון בפסוק גם בעמ' 129 ובעמ' 241). השאלה הנשאלת למקרא פסוק זה: מי החזיק בכנף מעילו של מי? האם שמואל הוא מחזיק או שמא שאול הוא המחזיק בכנף מעילו של שמואל? אם נפרש ששאול הוא נושאו של צלע ב,  הרי לפנינו מקרה נוסף של התחלפות הנושא באמצע הפסוק.  בניגוד לדוגמה הקודמת, נראה כי בפסוק כז, שיקולי סבירות ככול הנראה לא יכריעו את הכף. אומנם רש"י מפרש: "לפי פשוטו משמעו: שכשפנה שמואל ללכת, אחז שאול בכנף מעילו של שמואל, לפי שהיה שאול מבקש הימנו שישוב עמו עד שישתחוה בגלגל...." ואולם בהמשך דבריו כותב רש"י: "ומדרש אגדה, חלוקים אמוראים (מדרש שמואל יח, ה); יש שאומרים: מעילו של שאול קרע שמואל, ומסר לו סימן זה: מי  שיכרות כנף מעילו, הוא ימלוך תחתיו...". גם רד"ק בפירושו לפסוקנו מביא תחילה את הפירוש לפיו "שאול החזיק בכנף מעיל שמואל כדי שיבוא עימו" ואולם גם רד"ק לא נמנע מלהביא במקרה זה את דברי המדרש: "ובדרש חולקים בו יש אומרים, כי שמואל קרע מעיל שאול, ורמז לו, כי מי שיכרות כנף מעילו הוא ימלוך תחתיו; ויש אומרים, כי שמואל קרע מעילו של עצמו, שכן דרך צדיקים להיות קורעין בשעה שאין נטיעתן משובחת".נראה אפוא כי בפסוק זה, שיקולי "סבירות" בלבד אינם מכריעים את הכף  או לחילופין ניתן לומר כי שני  הפירושים במקרה זה סבירים באותה מידה.  מכל מקום פיסוק הטעמים כשלעצמו, אינו מכריע את הכף בין שתי האפשרויות והוא מאפשר את קיומם של שני הפירושים ולא ניתן לומר כי רק אחד מהם מתאים לפיסוק הטעמים.לסיכום: עסקנו הפעם באופן כללי בשאלת שיקולים בחלוקת פסוקים על פי כללי הטעמים. היצגנו כמה פסוקים ועמדנו על היגיון החלוקה בכל אחד מן הפסוקים.  התמקדנו בחלוקה על פי נושאים וראינו מקרים שבהם יש מחלוקת בין פרשנים האם הנושא מתחלף באמצע הפסוק או לא. על רקע זה  בחנו שני פסוקים מתוך ההפטרה, וראינו שבאחד מהם, שיקולי היגיון מטים בבירור להכרעה כי הנושא איננו מתחלף, ופסוק אחד שבו שיקולי היגיון אינם מכריעים והפרשנות שנויה במחלוקת וטעמי המקרא סובלים את שתי הפרשנויות. שבת שלום  פורים שמח שנתבשר בשורות טובותEdit Post Text