טיפ שבועי לפרשת וישלח

נעסוק הפעם  באחד הטעמים שלא הרבינו לעסוק בו במסגרת הטיפ השבועי, סגול.  סימנו - כסימן הניקוד סגול. נציג תחילה דעות שונות לגבי תפקידו במערכת הטעמים, ולאחר מכן נעיין בפסוק מתוך פרשת השבוע, פרשת וישלח, וננסה לעמוד מתוכו על תפקידו של הסגול במערכת הטעמים.

 ראשית נציג כמה עובדות המוסכמות על הכל בעניין הטעם סגול. הטעם סגול הוא טעם מפסיק. טעם זה בא בצלע א בלבד ובדרך כלל בא טעם זה בפסוקים ארוכים. הטעם סגול לא יבוא במילה הראשונה של הפסוק, שכן אין סגול ללא המשרת זרקא שבא לפניו(למעט חריג אחד שבו בא זרקא ללא סגול. ראו ישעיה מה, א וראו דברי חז"ל בבלי מגילה יב, א ופירוש של רש"י לסוגייה התלמודית). במקרה כזה יומר הטעם סגול בטעם שלשלת(ראו: מ. פרלמן, דפים ללימוד טעמי המקרא ו(להלן: פרלמן), עמ' 414). בעניין הטעם לייחוד משרת מסויים דווקא למפסיק מסויים ראו הסברו של הרב מרדכי ברויאר זצ"ל בספרו פיסוק טעמים שבמקרא, ירושלים תשי"ח(להלן: ברויאר), עמ' 49).

העובדה שהטעם סגול נמצא בדרך כלל בפסוקים ארוכים הניעה כמה חוקרים לקבוע כי בפסוקים כאלה יש שלש צלעות בניגוד לפסוקים "רגילים" שיש בהם שתי צלעות בלבד. בפסוקים כאלה יסיים הסגול את הצלע הראשונה, אתנחתא את השניה והסילוק את הצלע השלישית(ראו פרלמן שם בעמ' 412 והערה  3,  שם הוא מזכיר את שמות החוקרים הסבורים כך).

 לעומתם סובר הרב מרדכי ברויאר זצ"ל כי "הבחירה בין סגול ובין זקף נראית מקרית גרידא"(מ. ברויאר, פיסוק טעמים שבמקרא ירושלים תשי"ח, עמ' 24 הערה 3). גם חוקר הטעמים ע. שלזינגר ז"ל סבור  כי , "...אין בשיטה הטבריינית כמות שהיא לפנינו, שום צורך בסימן זה, כיוון שזקף יכול למלא את תפקידו לכל דבר". יתר על כן, שלזינגר סבור כי הטעם סגול הוא שריד לשיטת סימון עתיקה וכי הוא עמד להיות מוחלף, בטעם זקף. למסקנה זו הגיע שלזינגר מתוך בחינת כתבי יד שבהם יש שינויי נוסח, שבמקמות מסויימים הוטעם: זרקא סגול ובאותם מקומות בכתבי יד אחרים הוטעם: פשטא זקף(ראו סקירת דבריו אצל פרלמן  שם, עמ' 413-412).

גם מהערות מסורה אחדות ניתן להסיק  לכאורה על השוויון בתפקידיהם של הסגול והזקף. כך למשל מביא פרלמן ז"ל  את דברי המלומד האנגלי ווליאם וויקס(חי בין השנים 1903-1817 ופרסם חיבורים על טעמי כ"א ספרים ועל טעמי אמ"ת) כי המסורה הגדולה לישעיה יד, ט מוסרת רשימה של ארבעה עשר פסוקים בהם באה המיל ארץ, בזקף ובקמץ(בגלל ההפסק), ואולם עיון בפרטי הרשימה מלמד כי בשני פסוקים מתוך ארבעה עשר, בא הטעם סגול – ולא זקף(ראו למשל : ישעיה נא, יג).

לנוכח תפקידם הדומה של הטעמים סגול וזקף מגיע המלומד וויקס  למסקנה כי ההבדל ביניהם אינו אלא הבדל מוזיקלי(כשם שיש הבדל מוזיקלי בין זקף קטן לזקף גדול, אך  אין ביניהם כל הבדל  ככל שהדבר נוגע לתוקפם כטעמים מפסיקים. ראו תרגום לעברית של דברי וויקס אצל פרלמן שם, עמ' 414-413).

 עם זאת, הרב ברויאר זצ"ל קובע כי לנוכח שימושו החד משמעי של הסגול מחד, מול רב השימושיות בזקף מאידך, יש ליתן לסגול כח עדיף (לא רק מוזיקלית) ואלה דבריו: ".. הרי לפנינו כי כח פיסוקו של סגול קבוע ויציב תמיד...הוא מחלק את תחום שלטונה השלם של אתנחתא ואילו כל פיסוקם של זקף וטיפחא תלוי במקומם בסדרת המלכים...."(ראו עוד על הטעם סגול במאמרה של ר. שושני,  "לתולדות הטעם סגול", לשוננו סט(תשס"ז), עמ' 114-87).

והנה בפרשתנו נמצא פסוק שמאפשר לאפיין את תפקיד הטעם סגול בדייקנות רבה יותר מפסוקים אחרים בהם נמצא טעם זה, וזאת מחמת הימצאו של פסוק דומה לו, המוטעם בצורה שונה. ההבדלים בין הטעמים בין שני הפסוקים, הזהים כמעט לחלוטין זה לזה,  עשויים ללמד אותנו על תפקידו של הטעם סגול.

וכך נאמר בפרשתנו: "וימת בעל חנן בן עכבור וימלך תחתיו הדר ושם עירו פעו. ושם אשתו מהיטבאל בת מטרד בת מי זהב"(לו, לט). הפסוק נמצא בתוך רשימת המלכים שכיהנו כמלכי אדום(על מבנה הרשימה ראו:י. זקוביץ, הדגם הספרותי שלושה–ארבעה במקרא (עבודת דוקטור), ירושלים תשל"ח,

עמ'470-467).

פסוק זה מציין את השמיני ברשימת המלכים אשר מלכו בארץ אדום "לפני מלך מלך לבני ישראל"(לו,לא). המבנה של כל הפסוקים  ברשימה הוא: צלע א- מות המלך הקודם. צלע ב- זהות המלך החדש ושם עירו.

נתמקד בצלע א של הפסוק. הצלע מסתיימת במילה פעו המוטעמת באתנחתא. המילה המוקפת בן-עכבור מוטעמת בסגול. בכך שונה פסוק זה מכל הפסוקים שלפניו ברשימה, שבהם מות המלך מאכלס את צלע א, ואילו צלע ב מציינת את המלך הבא אחריו ואת שם עירו.

והנה הפסוק הדומה לפסוק שבפרשתנו: "וימת בעל חנן וימלך תחתיו הדד ושם עירו פעי..."(דברי הימים א, א, נ). בפסוק זה(שציטטנו מתוכו רק את צלע א) החלוקה העיקרית היא באתנחתא שתחת המילה פעי. המילים בעל חנן מוטעמות במונח ובזקף(בהתאמה), זאת כנגד הטעמים במילים "וימת בעל חנן בן עכבור" שבפרשתנו שהם זרקא וסגול. מפסוק זה מביא הרב ברויאר זצ"ל ראיה לטענתו לפיה הבחירה בין סגול ובין זקף נראית מקרית גרידא. עם זאת, הרב ברויאר מציין כי טעם סגול שכיח בפרט בפסוקים ארוכים ובתנאי שיש מפסיק אחד לפחות בינו לבין האתנחתא(עמ' 24 הערה 3).

על טעמי המקרא בפסוק שבפרשתנו, עמד שד"ל(שמואל דוד לוצאטו. חי באיטליה בין השנים 1865-1800) בפירושו לפסוק, ואלו דבריו: "והנה כל שמות המלכים הקודמים הם באתנח, וזה לבדו בסגולתא, והיה ראוי שיהיה גם הוא באתנח, ומילת פעו בזקף, אלא מפני שנשתנה המלך הזה שהוסיף בו הכתוב שם אשתו ושם ייחוסה, רצו להפריד התוספת מן העיקר, ונתנו את האתנח במקום שהיה שם סוף הפסוק אלמלא התוספת, ושם המלך שהיה בשאר פסוקים באתנח, לא הורידוהו שתי מדרגות מאתנח לזקף, אך נתנו עליו הוד מלכות על ידי הסגולתא שהוא מפסיק הגדול אחר האתנח".

נבאר דברים אלה של שד"ל: שד"ל מקדים ומציין את ההבדל בין המבנה של פסוקנו לבין הפסוקים האחרים שברשימת מלכי אדום שבפרשתנו. שמות כל המלכים הקודמים מצויינים באתנחתא ובפסוקנו- בסגול.

 מה הנימוק לשינוי? על כך משיב שד"ל: "אלא מפני שנשתנה המלך הזה..." שונה הוא המלך הזה מכל המלכים האחרים שבהם הכתוב אינו מפרט את ייחוסו של המלך. בפסוקנו מפרט הכתוב גם את שם אשתו של המלך ואת ייחוסה. לכן, בעלי הטעמים הפרידו בין המלך לבין אשתו של המלך וחלקו את הפסוק באתנחתא תחת שם עירו של המלך, וצלע ב יוחדה לאשתו של המלך ולייחוסה.

 נמצא אפוא כי שם העיר של המלך, שבפסוקים הקודמים מוטעם בסילוק, ירד מדרגתו והוטעם בפסוקנו באתנחתא. על פי היגיון זה, שם המלך, המוטעם בכל  הפסוקים הקודמים באתנחתא, צריך לרדת במקביל בדרגה אחת של הפסקה, ועל כך כותב שד"ל: "לא הורידו שתי דרגות מאתנח לזקף, אך נתנו עליו הוד מלכות על ידי הסגולתא...".

 מדברי שד"ל אלה עולה בבירור כי הוא סבור כי הסגול הינו מפסיק העולה בכח פיסוקו על הזקף. לפיכך, אילו היתה מוטעמת המילה המוקפת 'בן-עכבור' בזקף (כמו בפסוק בדברי הימים) נמצא היה כי שם המלך "הורד" כביכול בשתי דרגות הפסקה לעומת כל הפסוקים האחרים(מאתנח - לזקף) ונראה ששד"ל סבור שמאחר שמדובר בשמו של מלך, לא רצו בעלי הטעמים לציין את שמו בטעם מפסיק שהוא פחות מדרגת מלך, ולכן הורידו את המפסיק מאתנח - לסגול ולא מאתנח לזקף.

 לאור כל זאת, כיצד נסביר את הטעמת הפסוק בדברי הימים, שם מוטעמות המילים בעל חנן במונח ובזקף, ולא בסגול? שד"ל אינו מתייחס לכך בפירושו לפסוקנו, אך נראה  לנוכח הדברים שאמרנו לעיל, כי טעם הדבר נעוץ בהשמטת שתי  המילים "בן עכבור" מן הפסוק בדברי הימים. כשהפסוק קצר יותר, אין אנו נזקקים לזרקא ולסגול, וכפי שאמרנו לעיל- השימוש בזרקא ובסגול שכיח בפסוקים ארוכים דווקא. על כן, מאחר שהפסוק בדברי הימים קצר מן הפסוק שבפרשתנו- לא היה צורך להשתמש בו בזרקא ובסגול .

לסיכום: עסקנו הפעם בטעם סגול ובתפקידו באופן כללי. המחשנו את  מעמדו הפיסוקי של הטעם סגול מתוך עיון בפסוק מתוך פרשת השבוע שיש בו כדי להמחיש את תפקידו הייחודי של הטעם סגול, וזאת מתוך השוואתו לפסוק דומה לו, בספר דברי הימים.

שבת שלום

​